ערוך לנר על ראש השנה ט״ז

« ערוך לנר על ראש השנה ט״ו ע״ב ערוך לנר על ראש השנה י״ז ע״א »

1 מַתְנִי׳ בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הָעוֹלָם נִידּוֹן: בַּפֶּסַח — עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת — עַל פֵּירוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה — כׇּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם״, וּבֶחָג נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם.

2 גְּמָ׳ הֵי תְּבוּאָה? אִילֵּימָא הָא תְּבוּאָה דְּקָיְימָא, כׇּל הָנֵי הַרְפַּתְקֵי דַּעֲדוֹ עֲלַהּ אֵימַת אִיתְּדוּן? אֶלָּא תְּבוּאָה דְּמִזְדַּרְעָא.

3 לְמֵימְרָא דְּחַד דִּינָא מִתַּדְנָא? וְהָתַנְיָא: תְּבוּאָה שֶׁאֵירַע בָּהּ קֶרִי אוֹ אוֹנֶס, קוֹדֶם הַפֶּסַח — נִידּוֹנֶית לְשֶׁעָבַר, לְאַחַר הַפֶּסַח — נִידּוֹנֶית לְהַבָּא. אָדָם שֶׁאֵירַע בּוֹ קֶרִי אוֹ אוֹנֶס, קוֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים — נִידּוֹן לְשֶׁעָבַר, לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים — נִידּוֹן לְהַבָּא.

4 אָמַר רָבָא: שְׁמַע מִינַּהּ תְּרֵי דִינֵי מִתַּדְנָא. אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, כִּי חָזֵי אִינָשׁ דְּמַצְלַח זַרְעָא אַפְלָא — לִיקַדֵּים וְלִיזְרַע חָרְפָא. דְּעַד דְּמָטֵי לְמֵדַיְינֵיהּ — קָדֵים סָלֵיק.

5 מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי מֵאִיר, וְלָא רַבִּי יְהוּדָה, וְלָא רַבִּי יוֹסֵי, וְלָא רַבִּי נָתָן.

6 דְּתַנְיָא: הַכֹּל נִידּוֹנִים בָּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר דִּין שֶׁלָּהֶם נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַכֹּל נִידּוֹנִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר דִּין שֶׁלָּהֶם נֶחְתָּם כׇּל אֶחָד וְאֶחָד בִּזְמַנּוֹ: בַּפֶּסַח — עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת — עַל פֵּירוֹת הָאִילָן, בֶּחָג נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם. וְאָדָם נִידּוֹן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר דִּין שֶׁלּוֹ נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

7 רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אָדָם נִידּוֹן בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים״. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אָדָם נִידּוֹן בְּכׇל שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ״.

8 וְכִי תֵּימָא: לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וְכִי קָתָנֵי מַתְנִיתִין — אַגְּזַר דִּין, אִי הָכִי — קַשְׁיָא אָדָם!

9 אָמַר רָבָא: הַאי תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הָעוֹלָם נִידּוֹן: בַּפֶּסַח — עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת — עַל פֵּירוֹת הָאִילָן, בְּחָג נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם. וְאָדָם נִידּוֹן בָּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר דִּין שֶׁלּוֹ נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכִי קָתָנֵי מַתְנִיתִין — אַתְּחִלַּת דִּין.

10 אָמַר רַב חִסְדָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? כִּדְקָאָמַר טַעְמֵיהּ: ״וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים״! אֲנַן הָכִי קָאָמְרִינַן: מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבִּי נָתָן? בְּחִינָה — עַיּוֹנֵי בְּעָלְמָא הִיא. פְּקִידָה נָמֵי עַיּוֹנֵי בְּעָלְמָא הִיא?!

11 אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי מֵהָכָא: ״לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ״.

12 וְאָמַר רַב חִסְדָּא: מֶלֶךְ וְצִבּוּר — מֶלֶךְ נִכְנָס תְּחִלָּה לַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״. מַאי טַעְמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵיתַב מַלְכָּא אַבָּרַאי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִקַּמֵּי דְּלִיפּוֹשׁ חֲרוֹן אַף.

13 אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּמַאן מְצַלִּינַן הָאִידָּנָא אַקְּצִירֵי וְאַמְּרִיעֵי, כְּמַאן — כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כְּרַבָּנַן, וְכִדְרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: יָפָה צְעָקָה לָאָדָם בֵּין קוֹדֶם גְּזַר דִּין בֵּין לְאַחַר גְּזַר דִּין.

14 תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה הָבִיאוּ עוֹמֶר בַּפֶּסַח — מִפְּנֵי שֶׁהַפֶּסַח זְמַן תְּבוּאָה הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָבִיאוּ לְפָנַי עוֹמֶר בַּפֶּסַח, כְּדֵי שֶׁתִּתְבָּרֵךְ לָכֶם תְּבוּאָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה הָבִיאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בָּעֲצֶרֶת — מִפְּנֵי שֶׁעֲצֶרֶת זְמַן פֵּירוֹת הָאִילָן הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָבִיאוּ לְפָנַי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּעֲצֶרֶת, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם פֵּירוֹת הָאִילָן.

15 וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נַסְּכוּ מַיִם בֶּחָג — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַסְּכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי שָׁנָה. וְאִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכִיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכִיּוֹת — כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, זִכְרוֹנוֹת — כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנְיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה, וּבַמֶּה — בְּשׁוֹפָר.

16 אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמָה תּוֹקְעִין בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תִּקְעוּ לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכּוֹר לָכֶם עֲקֵידַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, וּמַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִילּוּ עֲקַדְתֶּם עַצְמְכֶם לְפָנַי.

17 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לָמָּה תּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה? לָמָּה תּוֹקְעִין?! רַחֲמָנָא אָמַר תִּקְעוּ! אֶלָּא: לָמָּה מְרִיעִין? מְרִיעִין?! רַחֲמָנָא אָמַר ״זִכְרוֹן תְּרוּעָה״! אֶלָּא: לָמָּה תּוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין,

18 וְתוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין — כְּדֵי לְעַרְבֵּב הַשָּׂטָן.

19 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל שָׁנָה שֶׁאֵין תּוֹקְעִין לָהּ בִּתְחִלָּתָהּ — מְרִיעִין לָהּ בְּסוֹפָהּ. מַאי טַעְמָא — דְּלָא אִיעַרְבַּב שָׂטָן.

20 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל שָׁנָה שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ — מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה״ — ״מֵרֵשִׁית״ כְּתִיב. ״וְעַד אַחֲרִית״ — סוֹפָהּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ אַחֲרִית.

21 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין דָּנִין אֶת הָאָדָם אֶלָּא לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם״.

22 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: קִיר נָטוּי, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וּמוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵירוֹ. דְּאָמַר רַבִּי אָבִין: כָּל הַמּוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵירוֹ — הוּא נֶעֱנָשׁ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ״, וּכְתִיב: ״וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפּוֹד לְשָׂרָה וְלִבְכּוֹתָהּ״.

23 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אַרְבָּעָה דְּבָרִים מְקָרְעִין גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: צְדָקָה, צְעָקָה, שִׁינּוּי הַשֵּׁם, וְשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה. צְדָקָה, דִּכְתִיב: ״וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת״. צְעָקָה, דִּכְתִיב: ״וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם״. שִׁינּוּי הַשֵּׁם, דִּכְתִיב: ״שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ״, וּכְתִיב: ״וּבֵרַכְתִּי אוֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן״. שִׁינּוּי מַעֲשֶׂה, דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם״, וּכְתִיב: ״וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה״.

24 וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף שִׁינּוּי מָקוֹם, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ״, וַהֲדַר: ״וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל״. וְאִידַּךְ: הָהוּא זְכוּתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא דְּאַהַנְיָא לֵיהּ.

25 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: חַיָּיב אָדָם לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַדּוּעַ אַתְּ הוֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת״, מִכְּלָל דִּבְחֹדֶשׁ וְשַׁבָּת אִיבְּעִי לַהּ לְמֵיזַל.

26 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: חַיָּיב אָדָם לְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ״.

27 תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״וּבִנְבָלָתָם לֹא תִגָּעוּ״, יָכוֹל יְהוּ יִשְׂרָאֵל מוּזְהָרִין עַל מַגַּע נְבֵילָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֱמוֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן״, בְּנֵי אַהֲרֹן מוּזְהָרִין, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מוּזְהָרִין.

28 וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה טוּמְאָה חֲמוּרָה — כֹּהֲנִים מוּזְהָרִין, יִשְׂרְאֵלִים אֵינָן מוּזְהָרִין. טוּמְאָה קַלָּה — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ״ — בָּרֶגֶל.

29 אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה סְפָרִים נִפְתָּחִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֶחָד שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִין, וְאֶחָד שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִין, וְאֶחָד שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים. צַדִּיקִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְחַיִּים, רְשָׁעִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְמִיתָה, בֵּינוֹנִיִּים — תְּלוּיִין וְעוֹמְדִין מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, זָכוּ — נִכְתָּבִין לְחַיִּים, לֹא זָכוּ — נִכְתָּבִין לְמִיתָה.

30 אָמַר רַבִּי אָבִין, מַאי קְרָא: ״יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ״. ״יִמָּחוּ מִסֵּפֶר״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִין, ״חַיִּים״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל צַדִּיקִים, ״וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים.

31 רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, מֵהָכָא: ״וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ״, ״מְחֵנִי נָא״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל רְשָׁעִים, ״מִסִּפְרְךָ״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל צַדִּיקִים, ״אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים.

32 תַּנְיָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת הֵן לְיוֹם הַדִּין: אַחַת שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִין, וְאַחַת שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִין, וְאַחַת שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים. צַדִּיקִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְחַיֵּי עוֹלָם, רְשָׁעִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם״, בֵּינוֹנִיִּים — יוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם,

פירוש ערוך לנר על ראש השנה ט״ז

1 במתניתן בפסח על התבואה: הט"א העיר מתי הדין אם בתחלת החג או בסופו וכתב דליכא למימר בתחלת החג שהרי לקמן אמרינן אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שאברך לכם תבואה שבשדות והרי העומר לא נקרב אלא בשני לחג וגם אין לומר דנמשך הדין כל ימי החג דלמה דין של ר"ה נגמר ביום א' ודין של תבואה ושל מים נמשך ז' ימים ולכן כתב דתחלת דין הוא ביום ראשון וסוף דין ביום אחרון ובנתים ליכא דין כלל ע"ש. ולא ידעתי איך יתורץ בזה מה שהקשה מ"ש מר"ה דלחד מ"ד תחלת וסוף דין הוי ביום א' ועוד יקשה מ"ש מעצרת דדין דפירות האילן התחלה והגמר הוא ביום א'. ולכן לענ"ד י"ל דבאמת בין בפסח בין בשבועות בין הסכות הדין הוא בכניסת החג ביום ראשון ומה דאמרינן הביאו לפני עומר בפסח וכו' אף שזה אחר הגמר דין י"ל כדאמרינן לקמן דף י"ז ע"ב עיני ה' אלהיך בה עתים לטובה עתים לרעה וכו' ע"ש הרי שגם אחר גמר דין אפשר שיש שינוי לטובה או לרעה ולכן מתניתן דקאמר העולם נדון הוא הדין הכללי של כל העולם וצוה הקב"ה לישראל ביום השני להקריב עומר כדי שאברך לכם תבואה שבשדות פי' שמהדין שנגזר על התבואה אם מעט אם רב תבא לכם הברכה וכן לענין גשמים דחג וע"כ צ"ל כן דכיון דאיירי מדין העולם על התבואה ועל המים מה שייכות לזה מה שמקריבין ישראל עומר ושתי הלחם ונוסכים מים וא"ל דקאמר דבשביל קרבנות ישראל נתברך כל העולם הרי בסוכה דף כ' לא אמרינן כן רק לענין פרי החג שהקריבו ישראל בשביל כל ע' אומות אבל לא מצינו כן לענין עומר ושתי הלחם וניסוך מים אע"כ כדאמרינן דלאחר שנגזר דין כללי לכל העולם נגזר דין פרטי לחלק של ישראל שיתברכו בשביל הקרבנות וכעין זה כתב הר"ן דבג' זמנים הללו נדונים הדברים לכל העולם ובר"ה נידון כל יחיד ע"פ מעשיו איזה חלק יהיה לו בהם ולפי דברינו יש עוד דין שלישי דהיינו ביום ראשון לכל העולם ובשאר ימי החג יתברכו ישראל בכללם ע"י הקרבנות של עומר ושתי הלחם וניסוך מים ובר"ה יהיה הדין לכל יחיד:

2 ובחג נדונין על המים: הט"א כתב הא דלא קאמר בחג על המים כמו בפסח על התבואה הואיל ואפסקא קרא דהיוצר יחד לבם ע"ש. אכן י"ל דבברייתא לקמן קאמר ג"כ בחג נדונין על המים ושם ליכא הפסק קרא וכן י"ל מה דקאמר בברייתא ואדם נידון בר"ה שזה מיותר כיון דפתח הכל נדונין בר"ה. שוב ראיתי בתוספתא שהיא הברייתא שהובאה לקמן דבאמת לא כתוב נדונין על המים ולא אדם נדון בר"ה דזה לשון התוספתא ר' יהודה אומר הכל נדונין בר"ה וגזר דינו של כל אחד ואחד נחתם בזמנו בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג על המים וגזר דינו של אדם נחתם ביוה"כ עכ"ל ולענ"ד כן יש להגיה גם בברייתא דלפנינו:

3 נדונין על המים. ק"ל הרי כל גידול תבואה ופירות תלי במים כדכתיב ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן את פריו וכן אמרינן תענית דף ב' גשמיכם היינו פרנסה א"כ איך אפשר שאחר שנדון בפסח על התבואה ובעצרת על פירות האילן יהיה דין בחג על המים הרי בלא מים אין תבואה ואין פירות וא"כ הכל תלוי בדין זה ויש לומר דתנא נקיט סדר הרגלים כמו שכתוב בתורה שהקדים חג המצות וחג השבועות לחג הסכות אבל באמת דין המים קדים בחג הסכות ואחר כן יהיה דין בפסח על שאר מאורעות שבתבואה ובעצרת על פירות האילן ואולי מטעם זה כפל בחג הסכות נדונין לרמז שדין זה קדום לפסח ועצרת ומתורץ בזה מה שדקדק הט"א כנ"ל:

4 על המים: הפ"י הקשה איך אפשר לומר כן הרי מקרא מלא הוא והארץ אשר אתה עובר שמה למטר השמים תשתה מים ארץ אשר תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה והרי הך השנה הוא ר"ה כדאמרינן לעיל ע"ש שנדחקו בישובו. אמנם לא ידעתי מהיכן פשיטא דהך תמיד עיני ה' אלהיך בה קאי על מטר השמים הרי יש לפרש דקרא מעלות ארץ ישראל קחשיב שלמטר השמים תשתה מים וגם שעיני ה' בהשגחה תמיד בה מר"ה עד ר"ה ואע"ג דלקמן דף י"ז אמרינן עיני ה' אלהיך עתים לטובה עתים לרעה הרי שהיו ישראל וגו' הרי שדרש עיני ה' אלהיך על המים הרי בלא"ה יש להקשות סתירה מברייתא זו על מתניתן דקאמר בחג נדונין על המים ולא בר"ה וע"כ צ"ל או דברייתא אתיא כמ"ד לקמן דהכל נדון בר"ה או יש לפרש עפמ"ש הר"ן דדין של יחיד בתבואה ופירות ומים הוא בר"ה ומה דקאמר היו ישראל רשעים או צדיקים בר"ה היינו היחידים שבישראל שבלא"ה אין לחשוב ולפרש שיהיו כולם שוים צדיקים או רשעים אבל עכ"פ עיקר דין הכלל יש לומר שהוא רק בחג:

5 בגמרא למימרא דחד דינא מתדני והתניא: לכאורה הוי מצי להקשות קושיא זו מיד אמתניתן. גם הפנ"י כתב דסוגיא זו תמוה. ולענ"ד י"ל דה"ק דבמתניתן היה אפשר לפרש בפסח על התבואה דהדין הוא באותו פסח שסמוך לקרי או לאונס ולכן באירע קודם פסח היה נדון לשעבר ובאירע לאחר פסח נדון להבא אבל אחר שהקשה כל הני הרפתקי אימת איתדון וע"כ היה צ"ל שהדין הוא קודם זריעה וא"כ כל דין הוא בפסח שעבר לכן הקשה שפיר איך משכחת דלאחר פסח נדון להבא ועל זה אמר רבא ש"מ תרי דיני מתדני:

6 קודם יוה"כ נדון לשעבר: ק"ל מה קמ"ל בזה בשלמא לענין פסח קמ"ל דתרי דיני מיתדנא אבל לענין יוה"כ מה קמ"ל וי"ל דקמ"ל גם לענין יוה"כ כן היכא דעברו עליו שני ר"ה כגון דאירעה קרי או אונס בין ר"ה ליוה"כ דה"א כיון שעבר עליו ר"ה לאחר יוה"כ אין זה דין של אשתקד אלא של ר"ה שעבר עתה קמ"ל שנדון עפ"י גמר דין של יוה"כ שעבר ועיין מה שכתבתי בזה לקמן דף י"ח:

7 אדם נדון בכל יום: הט"א הקשה לר"י ולר"נ דלדבריהם אין בין ר"ה לכל ימות השנה כלום לענין דין של מעלה והרי כתיב תקעו בחודש וגו' משפט לאלהי יעקב. ועוד דאמרינן לקמן דאין אומרים הלל בר"ה ויוה"כ דספרי חיים וספרי מתים פתוחים ולר' יוסי ור' נתן זה בכל יום וא"כ או שיאמרו הלל בר"ה או שגם ביו"ט וחנוכה לא יאמרו ע"ש שהאריך עוד בקושיות והניח בצ"ע. ולענ"ד לק"מ דגם ר' יוסי ור"נ מודים דדין הרבים של כל העולם ובפרט של ישראל הוא בר"ה כדכתיב משפט לאלהי יעקב רק מה דתנן במתניתן כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון דהיינו דין היחיד על זה פליגי וס"ל דיחיד נדון בכל יום ולכן אמרינן דמתניתן דלא כוותייהו והרי גם הר"ן חילק בין רבים ליחידים לענין דין דתבואה ופירות דלרבים הוא לכל דין בזמנו וליחיד גוזרין חלקו בהדברים האלה בר"ה וכן נימא לר"י ור"נ רק איפכא דלדידהו חיי כלל בני אדם נדון בר"ה ולכן אין אומרים הלל בו אבל לכל יחיד ויחיד נקבע דינו בכל יום:

8 אלא אמר רב חסדא טעמי' דר"י מהכא: הקשה מהרש"א בח"א הרי ר"י יליף מותפקדנו לבקרים ותירץ דסמך על קרא דלעשות משפט עבדו ולא מייתי ותפקדנו לבקרים אלא להורות באיזה שעה ביום נדון. ולענ"ד זה דוחק דביותר הו"ל להביא עיקר קרא דיליף מיניה ולכן נ"ל דודאי עיקר ילפותא הוא מלעשות משפט עבדו אלא דמעיקרא לא הוי מצי לילף דהיה אפשר לפרש דמשפט אינו לשון דין אלא כלשון משפטו אשר הראת וכמ"ש המהרש"א דלכך מייתי אידך דרב חסדא דמלך וצבור ע"ש. אכן תמהתי איך שייך דמייתי ראיה מדרב חסדא לרב חסדא דלמא באמת הך משפט אינו לשון דין ולא שייכי ב' מימרי דרב חסדא. אבל לפ"ד י"ל כיון דכתיב ותפקדנו לבקרים דודאי הוא לשון דין רק שהיה אפשר לומר דלמא פקידה בעלמא ולא גמר דין ולזה מייתי מלעשות משפט עבדו דבר יום ביומו כיון דכבר ידענו שיש עכ"פ תחלת דין בכל יום בא זה וגילה על זה דשניהם דין ממש וא"כ עיקר ראיית רב חסדא הוא מותפקדנו לבקרים דזה גילה דגם משפט יום ביומו הוא דין ממש ולכן מייתי גם אידך מימרא דרב חסדא אחר שדרש ר"י פסוק זה על דין ממש מוכח ג"כ דמלך נכנס תחלה. ועוד י"ל דיש לדקדק דהכא קאמר פקידה עיוני בעלמא דמשמע דפקידה אינו דין ולעיל דף י"א אמרינן בר"ה נפקדה שרה רחל וחנה וכתב רש"י בא זכרונם לטובה ונגזר עליהן הריון הרי דפקידה הוא גזר דין אכן י"ל דודאי לשון פקידה אינו רק עיון במעשה בני אדם והיינו מה שנקרא תחלת דין כמו שהדיין מעיין ושוקל כל צדדי זכות וחובה קודם שיפסוק הדין וזה נקרא אצלו תחלת דין ומה דאמרינן דנגזר עליהם הריון זה יליף מסיפא דקרא דכתיב ויעש ה' לשרה כאשר דבר הרי דתחלת דין נקרא פקידה וגמר דין עשיה ולפ"ז הכא נמי דיליף מותפקדנו לבקרים פריך דילמא עיוני בעלמא דהיינו תחלת דין ואכתי מנ"ל דגמ"ד ג"כ הוא בכל יום לזה קאמר טעמא דר"י מהכא לעשות משפט עבדו דכתיב לשון עשיית משפט דהיינו גמ"ד ומכ"מ א"ש דמייתי מותפקדנו לבקרים דמזה יליף העיקר דהיינו תחלת דין שגמר דין בלא תחלת הדין ליכא:

9 עיוני בעלמא הוא: ק"ק דלר' נתן דלא ס"ל עיוני בעלמא א"כ קרא ותפקדנו לבקרים היאך מוקי לה כיון דלדידי' בכל רגע יש דין וכן קשה על מה דקאמר רב יוסף כמאן מצלינן וכו' כמאן כר' יוסי הא לר' נתן ג"כ מצלינן שפיר וה"ל למימר כר' יוסי וכר' נתן:

10 ואמרו לפני בר"ה: מה שנקט שלא כסדר דאם על פי סדר השנה קחשיב הו"ל להקדים ר"ה וחג לפסח ושבועות ואפילו אם עפ"י סדר מועדים בתורה קחשיב עכ"פ הו"ל להקדים ר"ה לחג יש לומר עפמ"ש המהרש"א בח"א דקחשיב הג' קרבנות נגד ג' חיי נפשות שבעולם דמים הם חיי נפש הצומח ושעורים נגד חיי נפש בהמה דשעורים הוא מאכל בהמה וחטים נגד חיי אדם שהוא מאכל בני דעת ע"ש. אמנם כולם הם רק הקדמה לחיי ישראל הקדוש להקב"ה שהוא חיי הנשמה והוא יונק כח חייו ע"י עבודת הקב"ה וקיום מצותיו ולכן אמר לבסוף ואמרו לפני בר"ה וכו' שהוא נגד חיי הנשמה הנעלה על כולם. שוב ראיתי שגם הריטב"א הקשה קושיא זו ותירץ כיון דעומר ושתי לחם וניסוך המים דאורייתא ואמירת פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות דרבנן לכן איחר:

11 למה תוקעין בשופר של איל: המהרש"א בח"א פירש דפריך לר' יהודה דקיי"ל כוותי' דס"ל דבר"ה תוקעים בשל זכרים. ולענ"ד גם התוס' כוונו לזה במה שהביאו דקיי"ל כר' יהודה אכן תמהתי במה שכתב המהרש"א דר' יהודה יליף כן ממדרש שהביא רש"י בחומש דיובל לשון דכרא הוא למה הוצרך לזה ממדרש הלא זה מימרא דר"ע לקמן דף כ"ו גם מה שהקשה הרי ביובל גופא ס"ל ר"י דתוקעין בשל יעל ולא בשל איל והניח בקושיא לא הבנתי הרי לא משום דיובל נקרא דכרא יליף ר' יהודה דתוקעין בשל זכרים דודאי לשון יובל ג"כ פירושו חירות ויש ליובל ב' פירושים דשנת היובל הוא שנת חירות וקרן היובל הוא קרן האיל וזה גופא מה שהקשה ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל לר' יהודה דקיי"ל כוותי' ומה שביובל לא תוקעין ג"כ באיל בגז"ש דשופר מר"ה זה בארו התוס' לקמן דף כ"ו ע"ש:

12 עקדת יצחק בן אברהם: מה שהזכיר פה בן אברהם וכי לא ידענו דיצחק בן אברהם הוא יש לומר דהנה בעקדה היה ב' זכיות שהם צדקת אברהם העוקד שכבש רחמיו רחמי האב על הבן וצדקת יצחק הנעקד שמסר נפשו להקב"ה ושניהם נזכרים ע"י איל שנקרב מאברהם תמור יצחק וזהו שאמר ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני ולכאורה הול"ל כאילו נעקדתם לפני אבל רצה לומר שעי"ז יחשוב לכם הקדוש ברוך הוא זכות העוקד והנעקד דאם עקדתם עצמכם הרי אתם העוקדים והנעקדים ולכן קאמר עקדת יצחק בן אברהם להזכיר העוקד והנעקד:

13 בתוספת ד"ה בפסח. א"נ כר' יהודה: המשנה למלך ה' תשובה פ"ג דקדק למה לא כתבו דר"מ היא דס"ל דגמר דין ביוה"כ. ולענ"ד י"ל דניחא להו למימר דר' יהודה היא דאמרינן בתמורה דף ט"ז כל היכא דתני מעשה בחסיד אחד הוא או ר"י בן בבא או ר' יהודה בר אלעאי ע"ש והיינו סתם ר' יהודה וא"כ שם דקתני מעשה בחסיד אחד י"ל דר' יהודה הוא ולשיטתו אזיל אכן לא הבנתי דאפילו אי הדין בר"ה הי' הרי עכ"פ בלילה אין דין כדאמרינן בעלמא שאין הקב"ה דן את ישראל אלא ביום וכן אמרינן בע"ז לא ליצלי אינש וכו' בתלת שעי קמייתא והרי שם נאמר דבערב ר"ה הקניטתו אשתו ובא ולן בביה"ק ומשמע שזה היה בליל ראשון של ר"ה ואיך אפשר ששמעו מאחורי פרגוד הדין שיהיה למחר ומזה לכאורה ראיה לתירוצם הראשון:

14 בגמ' דלא איערבב שטן: לפי"ז אפילו תקעו תקיעת דמיושב ולא דמעומד ג"כ נאמר כן כיון דלפי מאמר ר' יצחק הקדום ע"י תקיעת דמעומד איערבב שטן. אכן י"ל כיון דע"פ הירושלמי שהביאו התוס' גם בשמע קל שיפורא פעם ראשון בהיל ולא בהיל לכן רק בלא תקעו כלל ודאי לא איערבב אבל בתקע פעם א' ג"כ איערבב קצת ומה דאמרינן לעיל על תקיעת מעומד דוקא שהם לערבב שטן דעל ידי זה ודאי יתערבב:

15 ואמר ר"י כל שנה שרשה בתחלתה: בהמשך מימרות דר' יצחק י"ל דבתחלה השמיענו דע"י תקיעת שופר יתערבב שטן ולכן אמר במימרא שני' דאם לא תקעו בתחלה מריעין בסופה דלא איערבב שטן אכן לפי"ז יקשה כיון דזה בנאנס כמה שכתבו התוס' בשם ה"ג א"כ מה יעשה העני הזה שנאנס להנצל מפורענות לזה באה מימרא שלישית כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנתן הקב"ה רפואה למכה נגד מה שמריעין בסופה ע"י שנאנס ולא תקע יכניע עצמו ויתפלל בהכנעה יתירה ואז יתעשר בסופה אעפ"י שלא תקע. אמנם על זה יקשה איך אפשר שע"י הכנעה בר"ה יתעשר בסוף שנה דילמא אח"כ ירע מעשיו לזה בא אידך דר' יצחק שאף שגלוי לפני הקב"ה כן מכ"מ אין דנין אותו בר"ה שהוא יום הדין אלא לפי מעשיו של עכשיו ואחרי שמכל זה נראה שכל מאורעות של אדם בין לטוב בין לרע הכל תלוי בדין של ר"ה לזה באו ב' מימרות של ר' יצחק להשמיענו שגם תוך השנה לפעמים ישתנה הדין לרע ע"י ג' דברים שמזכירים עונותיו ולטובה ע"י דברים שמקרעין גזר דינו:

16 צדקה צעקה: צריך טעם שלא שמר הסדר דשינוי השם שיליף מפסוק של תורה הו"ל להקדים לכל ואח"כ שינוי מעשה דיליף מפסוק דנביאים ואח"כ צעקה דיליף מפסוק תהלים ואחר כך צדקה דיליף מפסוק דמשלי שמאוחר לתהלים בסדר הכתובים וכדאמרינן סוף פרק קמא דבבא בתרא. ויש לומר שמסדר אותם כסדר פעולתם שכל א' פועל יותר מחבירו דצדקה פועל ביותר שמציל ממות ואח"כ צעקה שמציל רק ממצוקות ואח"כ שינוי השם שמשנה המזל בלבד כמו בשרה ואח"כ שינוי מעשה שפועל לבד להעביר הרעה אשר עדיין לא בא כדיליף מוינחם ה' על הרעה. ובזה א"ש מה שדקדק המהרש"א שהפייטן שיסד תשובה תפלה צדקה מעבירין את רוע הגזירה למה לא חשיב ג"כ שינוי השם ושינוי מקום. אבל לפ"ז א"ש שהם לא שינו רוע גזירה רק המזל שמעולם לא נגזר על אברהם ושרה שלא ילדו אלא עפ"י טבע המזל לא היו ראוים לכך ושינה הקב"ה שמם ועי"ז נשתנה המזל ומה דקאמר הכא מקרעין גזר דינו וחשיב בהם גם שינוי השם אגב גררא דאחריני אמר גם על שינוי השם גזר דין אבל באמת קריעת גזר דין ליכא רק שינוי מזל:

17 להקביל פני רבו ברגל: עיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל סוכה דף כ"ח. ומה שכ' הפ"י לתרץ דפתח ברגל ומסיים בחדש ושבת לא הבנתי שתירוץ שלו לא שייך רק לענין חדש אבל למה לא קאמר ג"כ חייב לקבל בשבת ע"ז לא תירץ כלום:

18 לטהר את עצמו ברגל: עיין מה שכתב הט"א בזה שלא שייך זה באשה ובספרי ע"ל ביבמות ד' כ"ט השגתי עליו:

19 ואחד של בינונים: הפ"י הקשה כיון דבינונים תלויים ועומדים עד יוה"כ א"כ של בינונים למה נפתח בר"ה ובשם הרי"ף הוסיף להקשות כיון דבינונים ביוה"כ או לחיים או למיתה נידונים א"כ ספר של בינונים למה הוא בא כלל ולענ"ד הענין הוא כך כיון דתנן בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכל הבריות בו יפקדו א"כ ע"כ נפתחים ג' ספרים דמי שנמצא צדיק גמור נכתב בספר החיים ומי שנמצא רשע גמור נכתב בספר המתים ומי שמעשיו שקולים נכתב בספר הבינונים להיות תלוי ועומד עד יוה"כ ואז נגזר עליו או חיים או מות אבל אם אין כאן ספר בינונים אנה יוזכר שם השקולים במעשיהם אשר ע"כ גם הם באים למשפט בר"ה:

20 ימחו מספר זה ספרן של רשעים גמורים: לענ"ד הכי פירושו כיון דכתיב ימחו מספר חיים מזה נראה שיש ספר החיים ומי שנמחה מזה ממילא נכתב בספר שכנגדו ונגד החיים הוא המות וא"כ מוכח מזה שיש ספר של רשעים וספר של צדיקים ומדכתיב ועם צדיקים אל יכתבו משמע שיש ספר שעדיין לא נכתב בו גזר דין וזהו של בינונים וכן לרנב"י שדורש כן מדכתיב מקרא מחני נא שנראה שיש ספר שבו נמחה ממנו שמות והוא של רשעים שנמחים מספר החיים ומספרך הוא של צדיקים שמאותו לא תצא הרעות ומדכתיב אשר כתבת משמע של בינונים שבו נכתבים הבינונים בחסד של הקב"ה ביוה"כ ולא מב"ד של מעלה ולכן כתיב אשר כתבת:

21 זה ספרן של רשעים: הפ"י תמה איך התפלל דוד על דבר שאינו בנמצא כלל שהרי כל אדם יש לו ספר מיוחד ועוד למה התפלל שימחו מספר של רשעים. ולענ"ד י"ל שכן מצאנו בפרק חלק בדור המבול שאין להם חלק לעוה"ב ואינם עומדים בדין הרי שמצאנו שנאבד זכר רשעים לפעמים לגמרי שאינם נזכרים לא בספר צדיקים ולא בספר בינונים ולא בספר רשעים וכן התפלל דוד על רשעים הללו שכן יהי' גורלם והוא הטוב להם משיכתבו בספר רשעים לדין ולענוש. ולא בלבד לענין דין של עוה"ב מצאנו כן אלא גם לדין שאחר המות כדאמרינן בחגיגה דף ט"ו על אחר דאמרי לא מידן לידייני ולא לעלמא דאתי ליתי ע"ש. וכן התפלל ג"כ משה על עצמו מחני נא שידון אותו הקב"ה כלא היה:

22 ברש"י ד"ה שלשה ספרים. ספרי זכרון של מעשה הבריות: לא זכיתי להבין איך אפשר שהם ספרים של מעשה הבריות שהרי רק עפ"י דין של ר"ה יתברר מי שזכיותיו או עונותיו מרובין וא"כ לענין מעשה הבריות ע"כ אין כאן רק ספר א' אשר יד כל אדם חותם בו כדתנן וכל מעשיך בספר נכתבים או שני ספרים אחד לזכיות ואחד לעונות אבל בספר בינוני מה יכתב בו ולכן ע"כ צ"ל שהספרים הם שנכתבים בהם שמות בני אדם וגזר דין אם לחיים אם למות ואם לתלות וכנ"ל:

23 ד"ה רשעים גמורים רובם עונות: מה שפירש רש"י כאן על ברייתא כן ולא לעיל על מימרא דר' כרוספדאי י"ל דרק מהכא מוכח דרוב עושה אותו לצדיק ולרשע גמור ממה דאמרו ב"ה רב חסד מטה כלפי חסד וכמו שכתב הפ"י:

24 בתוס' ד"ה ותוקעים. הדר תקע להו: לענ"ד יש לחלק דבשלמא גבי שופר כיון דתקע כבר יצא ואין עליו עוד קיום המצות דאי מתרמי ליה צבורא אינו תוקע רק להוציא אותם דהא מטעם זה כתבו הפוסקים דהם יברכו הברכה לשמוע ולא הוא כיון דאין עליו עוד מצוה ואפילו מברך הוא אינו מברך רק להוציא אותם אבל בברכת כהנים אע"ג דאין עליו חיוב רק לברך פעם אחת מ"מ הרי כי מתרמי ליה צבורא ומברך מקיים המצוה שהרי מברך שוב וצונו לברך לכן לא מיקרי שלא בזמנו. אכן הר"ן כתב בשם התוס' על וכי תימא כיון דכבר יצא הוי שלא בזמנו וז"ל דאכתי לא סגי דהכא נמי מתכוין למצוה הוא וקא עביר משום בל תוסיף עכ"ל ולא הביא דברי התוספות שדומה לברכת כהנים דאי מתרמי ליה צבורא:

25 בא"ד וי"ל דאין שייך בל תוסיף: הרשב"א תירץ על קושיא זו דלא מיקרי בל תוסיף אלא מה שהוא מוסיף מדעת עצמו אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך ליכא משום ב"ת. והפני יהושע כתב שיש לתמוה על התוס' למה לא תירצו גם הם כן וכתב לחלק בין תקנות חכמים שתקנו לפי השתנות הענינים לאחר מ"ת ובין מה שהיה אפשר גם בשעת מ"ת כגון לתקוע מיושב ומעומד דאין זה תלוי בהשתנות הענין. ולענ"ד זה דוחק דהרבה תקנות תקנו חכמים שלא תלויים בהשתנות ענינים או קלקול הדורות כגון גזירה שמא יעבירנו ושבות לשבת ושניות לעריות ואעפ"כ ליכא משום ב"ת וב"ת. אבל לענ"ד יש ליתן טעם אחר למה לא תירצו התוס' כן דיש חילוק בין מה שהוא מצות חכמים שהוא בכלל לא תסור ומברכים עליו ובין מה שהוא מנהג שעליו אין מברכים וצונו ולכן בכל מצות חכמים ליכא משום בל תוסיף שהתורה נתנה רשות לחכמים לתקן וצוה מלא תסור ולכן מברכים עליו וצונו אבל מנהג שאין מברכים עליו כמו דאמרינן בסוכה דף מ"ד לענין ערבה בשביעי הרי זה אינו בכלל מצות חכמים והכא דקאמר למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וכו' דמשמע דאין זה רק מנהג וכמו שפי' הר"ן על מה דקאמר למה תוקעין בשופר של איל שהקשה על המנהג ותדע שמנהג הוא ולא תקנת חכמים שלא מצאנו במשנה או בברייתא שתוקעים ב' פעמים וגם לא מברכים על תקיעת מעומד אפילו הפסיק בין דמיושב למעומד הרי דרק מנהג הוא ואין זה בכלל לא תסור ולכן לא ניחא להו להתוס' לתרץ כהרשב"א. עוד י"ל למה לא ניחא להו להתוס' בחילוק הרשב"א דהט"א הקשה על שיטת הרשב"א איך אפשר דמה דתקנו חכמים ליכא בל תוסיף הרי לקמן דף כ"ז מקשה למ"ד מצות לא בעי כוונה אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה. וכן מקשה בעירובין ושם פירש"י ואנן יתבינן בה בשמיני ספק שביעי לכתחלה ומאי קושיא כיון דרבנן ציוו כן ליכא משום בל תוסיף והניח בקושיא. אמנם לענ"ד מדברי הרשב"א שכתב דליכא בל תוסיף אלא דמוסיף מדעת עצמו כגון ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה אבל במה שתקנו חכמים לצורך ליכא ב"ת ותדע לך דהא שמיני של סוכה בזה"ז מצוה של דבריהם ואוכלים וישנים בה למצוה ע"ש. נראה להדיא שהוא מפרש הך אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה לילקי בבן א"י שאין בו ספק שביעי אבל בספק שביעי אפילו מתכוין למצוה שרי ודלא כרש"י בעירובין וכן משמע מפי' רש"י לקמן דף כ"ז שלא פירש כמו בעירובין ולכן לק"מ על הרשב"א אבל התוס' י"ל שפירשו כמו רש"י בעירובין ולכן לא שייך חילוק הרשב"א:

26 ד"ה כדי. ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול: רבים מקשים וכי בכל שנה ידאג כן אחר שראה בשנה שעברה שאין זה שיפורא דגאולה. ולענ"ד יש לפרש לא שיסבור דזה קול השופר שעליו נאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול אלא כיון שזה תוקעים על סדר התפלה אחר שהזכירו מלכיות וזכרונות והתפללו תקע בשופר גדול לחרותנו נזכר בכל שנה שודאי יבא העת שיקויים כן ומטא זימנא לאתבלע ועי"ז יתערבב:

27 ד"ה ועיון. ומיהו לא יתכן לפרש כן: בלא"ה יקשה בין על פירוש ר"ת בין על פי' רש"י ממה דאמרינן בשבת דף קי"ח תיתי לי דקיימי עיון תפלה וממה דאמרינן שם דף קכ"ז ששה דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז וחד מינייהו עיון תפלה אלמא עיון תפלה מעליותא הוא וכמו שהביא הר"ן. ולכן נראה דלשון עיון תפלה הוא כפשוטו שחושב בתפלה ויש בזה לטוב ולרע אם מעיין ומכוין בה הוא לטוב ובהכי איירי בשבת ואם חושב מחשבות אחרות הוא עיון תפלה לרע ומזה איירי בב"ב מה דאמר דאין אדם ניצול בכל יום מעיון תפלה ולפי' ר"ת גם מה דאמרינן דעיון תפלה מזכיר עוונותיו של אדם ויש עוד עיון תפלה הממוצע בין טוב לרע שמכוין בתפלתו באמת ומצפה שתשמע תפלתו והוא מה דאמרינן בברכות דף נ"ד שבא לידי כאב לב ולפי' רש"י גם עיון תפלה דהכא מפורש כן ומה שהקשו התוספות על פי' ר"ת מסוגיא דשם מדהקשה מהא דר' יצחק על מה דקתני המאריך בתפלתו י"ל דר"ת מפרש גם שם כן דהמקשן סבר דלכך אין נכון להאריך בתפלה שעי"ז יבוא לחשוב מחשבות חוץ ועל זה משני הא דמעיין הא דלא מעיין והיכי עביד דמפיש ברחמי והך היכי עביד לכאורה צ"ב שהרי גם המקשן הבין כן אבל לפי' ר"ת ניחא כיון דס"ד דמקשן דהמאריך בתפלתו הוא גם בשחושב רבות מחשבות והשתא משני דאיירי בלא מעיין וא"כ במה האריך לזה מבאר והיכי עביד דמפיש ברחמי אבל הכל בכוונת תפלה לבד:

28 ד"ה ונחתמים משמע דצדיקים גמורים קרי למי שזכיותיו מרובים: כצ"ל וכן הוא בתוס' שבעין יעקב והמהרש"א כתב על דברי התוס' שאינם מבוארים וגם הפ"י נדחק לפרש דברי התוס' ולענ"ד י"ל בפי' דבריהם שהקדימו להוכיח דצדיקים גמורים קרי למי שזכיותיו מרובים לבד אף שיש להם עונות ג"כ וכן רשעים גמורים נקראו למי שעוונותיו מרובין אעפ"י שיש להם גם זכיות. וזה מוכיח מדקא חשיב בינוניים ולא הזכיר מצדיקים ורשעים שאינם גמורים מה דינם ואי ס"ד דצדיק גמור לא נקרא רק מי שאין לו עוונות כלל אבל רוב זכיות לבד הוא בינוני א"כ מחצה על מחצה הוא בכלל רשע שאינו גמור ולא מפורש מה דינו וכן איפכא אם נאמר דרשע גמור לא נקרא רק שאין לו זכיות כלל אבל ברוב עונות לבד הוא בינוני א"כ מחצה על מחצה הוא צדיק שאינו גמור ודינו לא נתבאר אע"כ דצדיק גמור כבר נקרא ברוב זכיות וכן רשע גמור ברוב עונות ולפ"ז מוכח דמה דקאמר הכא לחיים ולמיתה היינו לחיי ומיתת עוה"ב ולא לעוה"ו שהרי בעוה"ז כתיב ומשלם לשונאיו אל פניו הרי שצדיקים לפעמים נחתמים למיתה ורשעים לחיים ואין לומר שזה דוקא בצדיקים ורשעים שאינם גמורים אבל בגמורים יש חיים לצדיקים ומיתה לרשעים גם בעוה"ז לזה הביאו מה דאמרינן בקדושין מי שזכיותיו מרובין מעוונותיו וכו' הרי שזה נאמר בצדיקים שזכיותיהם מרובים וברשעים שעוונותיהם מרובים ג"כ ולפי מה שהקדימו הם נקראו הכא צדיקים גמורים ורשעים גמורים ולכן ע"כ מוכח דמה דקרי הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים חיים הוא לחיי עולם הבא:

29 בא"ד. ואמרינן בסוף פ"ק דקדושין: כצ"ל וכן הוא בתוס' בעין יעקב. וראיתי בפ"י שהקשה מה ראיה מהא דקדושין שהרי התם מסיק רבא דתנאי הוא דברייתא זו דמי שזכיותיו מרובין אתי' כר' יעקב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל סתם מתניתן חולק עליו ודילמא ר' כרוספדאי אר"י כסתם מתניתן ס"ל והניח בצ"ע. ולענ"ד לק"מ שהרי מה דפליגי רבנן ור' יעקב הוא דוקא אם מצות לצדיקים נשתלמין בזה העולם אבל לענין תשלומי שכר הרשעים בעוה"ז ודאי לא פליגי דהא כתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וא"כ אפי' נימא דר"כ כת"ק דקדושין ס"ל אכתי מוכח דהכא לענין חיי עוה"ב איירי במה דאמר דרשעים נכתבים למיתה רק דלא נימא דילמא ברשעים גמורים יש מיתה גם בעוה"ז לזה הביאו מהך דקדושין וכדפירשנו:

« ערוך לנר על ראש השנה ט״ו ע״ב ערוך לנר על ראש השנה י״ז ע״א »